ליד תחנת הרכבת

נפגשנו בבית קפה, ליד תחנת הרכבת,

ממש סמוך למסילות.

הוא סיפר לי שהוא עובד בחברת מחשבים

אבל שונא כל רגע ביום שלו,

כל מה שהוא היה רוצה זה להמלט משם,

אבל יש לו אישה ומשפחה אז אין לו ברירה אחרת.

מצב הרוח שלו משפיע על הזוגיות ועל הזמן עם הילדים.

השבוע כשהוא חזר הביתה,

הוא הרגיש צורך עז לנקות את הראש, והוא פשוט התחיל לכתוב בלי הפסקה.

"זה היה מפתיע, כי מעולם לא כתבתי" הוא אמר

"אבל כשחזרתי, עשיתי לי כוס תה

והתחלתי לכתוב את כל מה שאני מרגיש וזה באמת עזר לי. לא כתבתי מדהים, אתה יודע, סתם לעצמי" הוא אמר.

"אתה לא צריך, זה רק שלך, תכתוב איך שבא לך" אמרתי.

"מפה לשם קראתי גם את הדברים שאתה כותב בפייסבוק, ואמרתי לעצמי שאני חייב להפגש איתך, אפילו אם אין לי איזה מטרה עסקית ברורה באופק, רק כדי להתרומם מהמקום שאני נמצא בו".

ואחרי שדיברנו קצת,

הוצאתי את מחברת הרעיונות

ותלשתי דף אחד ממנה,

כתבתי שם בנקודות פרטים ממה שהוא סיפר:

שהוא עובד בחברת מחשבים,

ושכרגע הוא לא מרוצה,

שהזוגיות שלו עלתה על שרטון

ועוד כמה דברים שציין בפניי,

והצעתי לו שנכתוב יחד את המשך הסיפור שלו, כפי שהוא היה מדמיין אותו. סיפור שאין בו מגבלות, אין בו התניות, אין בו פחד, מעין תמונת חזון אישית.

אחרי 10 דקות הדף התמלא, ולפי החיוך היה נראה שגם הוא. משהו בהמשך הסיפור העסקי, המשפחתי והאישי שלו, באמת היה מרגש.

שמחתי ואיחלתי לו שהחזון יתגשם,

עודדתי אותו שימשיך לכתוב,

אחר כך הלכנו לכיוון הרכבת,

ורגע לפני שהיא הגיעה

הוא נעמד מולי, ונתן לי חיבוק ליד הפסים

כאילו הייתי דודה לולה מאלכס חולה אהבה

נפלאות – כשהמצב מסתבך אני כותב את ההמשך