לפני החתונה

עוד לפני שהתחתנו, כשסיגל ואני היינו רק חברים,
דיברנו בטלפון בלי הפסקה.
לילות שלמים העברנו בשיחות של נפש.
לפעמים ההורים היו מתערבים, לפעמים אפילו ביקשו שננתק. והיינו מתקשרים שוב, יורדים למטה יחפים, מחפשים טלפון ציבורי.
דיברנו בלי הפסקה – לפעמים 3, 4 או 5 שעות.
בזק בנו מגדלים על האהבה שלנו.
הצרצרים צירצרו ואנחנו דיברנו,
הציפורים צייצו ואנחנו קישקשנו,
עד שהבוקר היה מפציע והשחר עלה.
לפעמים סיגל הייתה נרדמת בטלפון,
והיו פעמים ששנינו,
וההורים ביקשו פירוט שיחות
ואנחנו סיפקנו פירוט סליחות.
וכשסיגל הייתה תלמידה בי"א
הייתי מתקשר אליה לטלפון הציבורי שבתיכון,
ואם הייתה עונה מישהי אחרת
הייתי מתאכזב,
ואם היה עונה גבר
הייתי נכנס לסרטים ומקנא,
ואם היא הייתה עונה כמו שקבענו
הייתי מאושר עד השמיים.
ואלו היו שיחות נטולות חוגי קפוארה ופסנתר,
לא ביקשנו אף פעם
לעשות צבעונית או להוציא מהמייבש,
לא דיברנו על מינוס ועל מה שאין,
אלא רק על מה שיש,
והיה קסם נעורים בשיחות האלה של פעם.
ועכשיו כשאני זרוק בסלון עם הבירה הפולנית הזאת,
חשבתי על זה, שבגלגול אחר
הייתי כנראה מתקשר אליה בזה הרגע,
ממתין כמה צלצולים עם לב דופק,
והיא הייתה עונה
והיינו מדברים עד הבוקר.
אבל המציאות היא שונה, אני יודע
ואם אתקשר אליה באמת עכשיו ואעיר אותה
ובדרך גם אעיר את שיר, זה יהיה הסוף שלי 😀
וסיכוי די סביר שאבלה את הלילה במעצר.
אבל היי.. יש שם טלפון ציבורי!!