"מטריה פתוחה מעל אדם סגור"

אתמול ישבנו עם הילדים בסלון והתחממנו מול הקמין, כשבחוץ רוח חזקה נשבה בלי הפסקה. אחר כך הדלקנו נרות ושרנו שירי חנוכה, וכשהם הלכו לישון סיגל ואני דיברנו על השנה שמסתיימת לה ובעצם גם העשור. ואיזה עשור מטורף זה היה עבורנו. ובין לבין, מזג האוויר בחוץ הזכיר לנו אירוע סמלי (אבל מכונן) שקרה לנו ממש בתחילתו ונצרב אצל שנינו בזכרון.

זה היה בוקר סגרירי וקר של דצמבר 2010.

גרנו בראשון בדירה שכורה. סיגל הייתה בהריון עם זוהר בחודש ה6 ועבדה בביפר בר"ג, לא ידעה עוד מה הכיוון שלה בחיים (זה היה עוד לפני שלמדה הוראה) ואני עבדתי בסוכנות ביטוח קטנה ובערבים למדתי קופירייטינג בנמל ת"א. באותה תקופה כתבתי את הספר הראשון שלי "תזרח" והייתי לקראת הוצאתו לאור. שלוש שנים אחרי החתונה ועדיין היינו רחוקים מלהתבסס כלכלית, או להתחיל איזו קריירה מרשימה.

נשואים בעיקר להלוואות ולמסגרות האשראי והמצב הכלכלי שלנו היה מחפיר. הרווחנו מעט מאוד מחצאי המשרות, וכל חודש חיכינו לנס שלא קרה.

אבל באותו הבוקר הסגרירי, צעדנו לבושים במעילים לתחנת האוטובוס, כדי להגיע למקומות העבודה שלנו. וכשהגענו לתחנה התחיל גשם מטורף, לרגעים גם ברד שהיכה על המדרכה. רצנו לתחנה וכשהגענו ניסינו לעמוד מתחת לגג שלה, להצטופף בין האנשים, אבל זה היה אבוד, היינו רטובים עד העצמות. בין לבין עברו מכוניות שנסעו והתיזו מים על כל התחנה וגם עלינו. וזה היה רגע קטן כזה ובלתי נסבל, ואני זוכר שהסתכלתי על סיגל ועל הבטן שלה, והרגשתי שאני לא יכול יותר.

"די, אני שונא את המציאות שלנו, איזה חיים עלובים אלו" אמרתי בקול.

והיא הסתכלה עלי ולא הבינה למה אני חותר. לקחתי לה את היד ואמרתי לה שאנחנו לא הולכים לעבודה היום. ושנינו הרמנו טלפון לבוסים שלנו אז ואמרנו להם שלא נגיע. ואני זוכר שהמנהלת שלי שאלה אותי: אייל נראה לך שגשם זו סיבה לא להגיע לעבודה? מה אתה עשוי ממרגרינה?" אז אמרתי לה שגשם של רגשות אשם וייסורי מצפון נופל עלי עכשיו, ואין מטריה בעולם שיכולה לכסות אותי מהשיט הזה.

בקיצור, תשחררי אותי. עולם הביטוח לא יקרוס אם לא אגיע.

וכך חזרנו לדירה השכורה, עלינו שתי קומות ברגל,

התיישבנו מיואשים בסלון קפואים מקור,

בלי אוטו,

בלי כסף,

ועכשיו כנראה גם ללא עבודה.

לא זזנו ולא דיברנו במשך חצי שעה. סתם, ישבנו ובהינו בקירות.

הרגשתי שההליכה אחרי הלב מובילה אותנו לתהום.

פתאום שנאתי את הקופירייטינג הזה, ואת הספר שאני עובד עליו עכשיו, שנאתי את העבודה של סיגל, ואת זה שהיא עוד לא מצאה כיוון בחיים.

הסתכלתי על הבטן שלה ופחדתי שפשוט לא נצליח לעמוד בזה, לא נצליח להיות הורים טובים, לא נצליח לפרנס את הבית, האהבה שלנו תיפגע מזה, כבר לא היה אכפת לי הייעוד המזורגג אלא רק הפרנסה.

"זהו, אנחנו בהישרדות" חשבתי לעצמי, קמתי מהספה, התיישבתי מול המחשב, והתחלתי לחפש לעצמי עבודה רצינית. שלושה חודשים אחרי זה קיבלתי מסלקום את תג העובד ונטשתי את המילים, השירים, והחלומות למשך 5 שנים. האמנתי בתוכי שבסוף מה שצריך לקרות יקרה. כן, לפעמים צריך לנשוך שפתיים, ללכת במדבר, אבל אף פעם לא לוותר.

פתאום היה נעים להזכר בזה אתמול,

כשאנחנו מחובקים בסלון, בבית שלנו,

הילדים במיטות,

היא מספרת על בית הספר

ואני על נפלאות💖